אהבה גדולה



בלי לדעת איך, בלי להבין למה, הם תמיד מצאו את עצמם שוב באותה נקודה - צעקות עד השמים, בכי ועלבון והאשמות שעפות באוויר מאחד לשני ואז חיבוק חזק חזק והבטחות שזה לא יקרה שוב, אין סיבה שזה יקרה שוב, איך זה קרה לנו שוב זה ממש לא ברור, אבל הפעם די, אנחנו משאירים הכל מאחור, חלאס, הם הרי אוהבים מאוד מאוד מאוד! זהו, הפעם בטוח שזה לא יקרה שוב.

-

המריבה הראשונה היתה בגלל טבעת. כן, כן, טבעת.

היא ציפתה שתהיה שם טבעת. קיוותה גם לכריעת ברך וזר פרחים ותפאורה ראויה למעמד, כמו נגיד, מסעדה עם עשרות סועדים שמוחאים להם כפיים? או מינימום רחוב הומה אדם וכולם בבת אחת עוצרים ומריעים לרומנטיקה שזה הרגע נגלתה מולם? משהו כזה, אבל מה שבטוח - היתה צריכה להיות שם טבעת.

-

וטבעת? לא היתה...

האמת שגם לא כריעת ברך, פרחים, מסעדה וקהל מריע, אבל הטבעת, אלוהים, הטבעת...

-

זה קרה בסלון מול פריינדס. היא לשה לו את כף הרגל, הוא לש לה את הכתף ואז זרק לאוויר תגידי, בא לך להתחתן?

היא קפאה בבת אחת.

מה? שאלה.

בא לך להתחתן?

אתה אמיתי?

למה אמיתי? בא לך או לא בא לך?

לא, תגיד, ככה זה יהיה?

ככה יהיה מה?

ההצעה שלך! ככה בסלון, בלי מסעדה, בלי פרחים, בלי שיריעו לנו וימחאו לנו כפיים והכי גרוע, הכי גרוע דביר, בלי טבעת! אז ככה זה הולך להיות?

הוא הסתכל עליה נבוך, לא ממש מצא את המילים...

בשביל מה צריך את כל זה? שאל בגמגום...

צריך דביר צריך! כשאוהבים אז צריך!

שבועיים היא לא דיברה איתו אחרי זה, שבועיים!

-

הפעם השניה היתה ממש אחרי החופה. שניה אחרי!

הפעם זה הוא שנעלב.

אחרי שהוא שם לה את הטבעת והתחיל כל הקולולו היא נתנה נשיקה קודם לאמא שלה. כן, כן. קודם לאמא שלה, אחרי זה היא הסתובבה אליו והדביקה לו נשיקה על השפתיים אבל זה כבר היה מאוחר מדיי...

הם הלכו לחדר התייחדות ושום התייחדות ושום בטיח...

תגידי, מה זה היה שם? הוא שאל בפנים אדומות מכעס ועלבון.

מה? שאלה בלי להבין.

מה מה? מה מה? הנשיקה!

מה עם הנשיקה?

את הלכת לנשק קודם את אמא שלך! זה מה עם הנשיקה!

נו, אז?

את צוחקת עליי???

אה, דביר, עם כל הכבוד היא אמא שלי ומתוך כבוד אליה נישקתי אותה קודם, מה לא ברור כאן?

סליחה? הרגע התחתנו ואת מנשקת אותה קודם? נראה לך הגיוני?

אה אדוני, אולי אצלכם הקיבוצניקים האמא באה בסוף, כן? אבל אצלנו כבוד לאמא זה כבוד! תירגע!

בואו נגיד שהחתונה, מרגע זה ואילך, היתה בנפרד... הוא עם החברים שלו, היא עם החברים שלה, חיוך למצלמה מדי פעם ושרק ייגמר הסיוט הזה...

-

והיתה פעם נוספת כשהיא שכחה להגיע לדייט כפול עם החבר שלו שבא מאמריקה והפעם ההיא שהוא הזמין לעצמו קינוח לבד ולא חשב שגם לה מגיע והמקרה ההוא בסופר שהיא חיפשה אותו וקראה לו והוא לא ענה וכולם ראו את זה, וכשהוא רצה כלב והיא לא ולא עניין אותה כלום ועוד מקרים ועוד פעמים ועוד ועוד ועוד...

-

ותמיד בכי, עלבונות, חיבוקים והבטחות שזה לא יקרה שוב, הם הרי כל כך אוהבים ובאמת לא מבינים איך הם הגיעו לזה.

-

אבל הפעם הזו היתה שונה. לגמרי שונה.

הפעם הוא לא הושיט לה את היד ונגע בקצות אצבעותיה ברפרוף אחרי שבכתה, היא לא משכה אותה אליו לחיבוק חזק חזק, הוא לא אמר מצטער, היא לא ענתה לו אני לא מבינה מה קרה כאן עכשיו.

הפעם הוא הסתובב ויצא מהבית.

היא הסתובבה ונכנסה לחדר.

הוא התקשר ליוני ואמר נראה לי שזהו.

היא התקשרה לדלית ואמרה די אין לי כוח יותר.

ההורים שלו באו לקחת את החפצים שלו, שארזה לו בשקיות וקרטונים.

הוא השאיר לה את כל הרהיטים ומכשירי החשמל והם התחלקו בכסף של הדירה חצי חצי.

-

אחרי שנתיים בערך הם נתקלו אחד בשני בכניסה של הסופרפארם, בידיה חבילת טיטולים ועוד כל מיני דברים של תינוקות.

הוא אמר לה אני רואה שיש לך תינוק? או תינוקת? אני שמח בשבילך.

היא אמרה כן, זה הדבר שהכי רציתי.

אני יודע הוא ענה לה. מצטער.

-

היא יצאה, הוא נכנס. חייכו אחד לשני וזכרו שפעם היתה שם אהבה גדולה, מאוד גדולה, עד שצורך באהבה אחרת באה וניצחה אותה.

פוסטים קשורים

הצג הכול