אז מה יכתבו על הקבר שלי?



פתאום התחלתי לחשוב על הקבר שלי...

טוב, אני אסביר - פעם פעם, מזמן, באחת מקבוצות הליווי שהשתתפתי בהן, אני כבר לא זוכרת איזו, קיבלנו תרגיל - לדמיין מה יהיה כתוב על הקבר שלנו, או מה יגידו בהספד עליי מעל הקבר, אחד משניהם...

אז ישבתי לדמיין את הנ״ל ואני חייבת להגיד לכם שהתרגיל הזה גרם לי לכאבי בטן...

-

כי כשהסתכלתי, אז, על החיים שלי, בסוג של מבט לאחור מהקבר, כל מה שיכולתי לראות זה את כל הלא בחיים שלי - כל מה שלא הצליח לי, כל מה שהתחלתי ולא סיימתי, כל מה שפחדתי לעשות, כל מה שלא ידעתי ולא הייתי בטוחה לגביו וכל מה שלא היה לי האומץ לגלות, כל מה שלא ניסיתי ולא טעמתי, כל הפספוסים וההחמצות.

המשפט הכי טוב שיכולתי לחשוב עליו, שיהיה כתוב על הקבר שלי, היה - טוב, לפחות היא רצתה...

כי רצונות, תודה לאל, היו, ועדיין יש, בטונות. אבל מה הלאה? מה עם לממש את כל הרצונות הללו? שם חוויתי כשלון מפואר, כזה שרק רציתי להעלים ולהסתיר ושאף אחד לא ישאל אותי שום דבר...

-

התחושה הזאת, של כשלון בלתי נסבל, ליוותה אותי המון שנים. ראיתי את עצמי רק דרך הצוהר הזה של כשלון והבעיה האמיתית שזה יצר - זה חוסר היכולת שלי לאהוב את עצמי בשל כך.

ולאחרונה, אחרי הרבה שנים של תחושה כזאת, ואולי בזכות הגיל שהתקדם לו בינתיים, הבנתי שאני ממש מתעללת בעצמי, לא פחות.

-

אז התחלתי להזיז את העננים שהפריעו לי לראות את הכן שבחיים שלי, ענני הלא שיצרתי במו ידיי, הזזתי אותם ואז התחלתי לראות:

את האשה הצעירה שכן התערבבה עם אנשים זרים, למרות הפחד להפגע...

את השכירה שכן קפצה למים העמוקים וכן פתחה עסק עצמאי למרות חוסר הוודאות...

את זאת שלמרות הבטחון העצמי הנמוך כן למדה לבד כל מה שהיא יודעת עכשיו וכן השקיעה שעות וימים ברכישת ידע בדרכים לא דרכים, כדי להשתפר ולהתמקצע...

את זאת שכן התמקצעה והציעה שירות מצויין עד שמיטב המנטורים העסקיים בארץ בחרו בה להיות לקוחות שלה...

את זאת שכן כותבת סיפורים שמרגשים את הקהל...

ואת זאת שכן ממציאה משחקים שגורמים לאנשים לצחוק ולחייך...

את האשה שכן סחפה אחריה מעל 30 אלף איש במחאת העצמאים...

ואת זאת שלמרות הכל - כן ממשיכה לחלום, גם כשלא ממש יודעת איך להגשים...

-

התחלתי לראות שאני תמיד כן יוצאת לדרך, גם כשהשביל לא מסומן ולא ברור לי מה אמצא בסופו.

למדתי, לראשונה בחיי כנראה, לראות את הכן, את כל הכנים שבחיי.

ואז זה קרה, הקסם הזה של אשה שלומדת לאהוב את עצמה, לחבק את מה שהיא מגלמת בתוכה ומה שהיא מביאה לעולם. ויש הרבה רוך באהבה העצמית הזאת, הרבה חמלה וסליחה, על שטוויתי לעצמי את העננים האלה, שהפריעו לראות את מי שאני באמת.

-

ולאחרונה, אחרי המסע הפנימי הזה, כשחשבתי שוב על הקבר שלי ועל מה שיכתבו עליו, אני יכולה לומר בלב שלם שיתנוססו עליו המילים - היא כן רצתה וכן עשתה כל מה שיכלה לעשות כדי להגשים את הרצונות שלה.

פוסטים קשורים

הצג הכול