האהבה שלנו



כשלמירב היה טוב גם לזיו היה טוב. ככה, פשוט.

הם נפגשו ביום הכי קר בשנה, בתחנת אוטובוס פרוצה לכל הכיוונים, הרוח הצליפה בהם ודחקה אותם אחד לכיוון השני.

העיניים שלה היו אדומות ונראה שהגשם זלג מעיניה, גולש בדמעות קטנות, איטיות, על הלחיים.

את בסדר? שאל.

כן סליחה, ענתה, וניגבה שביל רטוב על פניה בגב ידה.

הוא רצה לחבק אותה.

היא רצתה שמישהו יחבק אותה.

ואז בכתה. באמת בכתה.

הטרמפ שלה הגיע, האוטובוס שלו התעכב.

בוא, נקפיץ אותך.

בשישי בערב הוא כבר ידע למה בכתה לפני יומיים והבטיח לה שהוא ישמור עליה, שלעולם לא יקרה לה דבר כזה שוב.

במוצאי שבת הוא כבר עבר לגור אצלה.

-

כשלא היה לה טוב, מירב אהבה לברוח. את זה היא לא גילתה לו כשנפגשו ולא כשעבר אליה, היא פחדה שזה יפחיד אותו והוא בעצמו יברח. את זה הוא גילה בעצמו כשברחה בפעם הראשונה.

-

זה קרה כשהיא הבטיחה שתגיע לפגוש את ההורים שלו ולא הגיעה. הוא חיכה איתם בבית הקפה, נבוך, מרגיש כמו אידיוט. הם נתנו לו את המבט הזה של נו זיו, מה יהיה איתך...

-

את המילה הראשונה הוא הטיח בה כבר מהדלת. אגואיסטית! את אגואיסטית! למה לא באת? למה השארת אותי ככה לבד שם כמו הטמבל שהם חושבים שאני?

הוא כעס, כל כך כעס, וכל קירות הבית רעדו מהכעס שלו.

-

דמעות הגשם התחילו לזלוג מעיניה והיא יצאה בריצה.

היא לא חזרה בלילה.

וגם לא בבוקר.

ולא כל היום.

-

הוא התקשר לכל מי שהכיר אותה, התרוצץ ברחובות וקרא בשמה, שאל עוברים ושבים אם ראו ג׳ינג׳ית רזה חמודה עם עיניים בצבע שמיים ואף אחד לא ראה. הוא השתגע, התקשר אליה שוב ושוב והיא לא ענתה.

-

בלילה היא הופיע בפתח הבית, רועדת.

הוא רץ לחבק אותה. איפה היית? אני השתגעתי, איפה היית?

-

כאב לי, היא אמרה לו.

כאב לי כמו שכאב לי אז, בגלל זה לא באתי לקפה.

וכאב לי כשחזרת הביתה.

הייתי חייבת אוויר, זיו, הייתי חייבת לנשום.

-

הוא עטף אותה בזרועותיו, שכח מהכאב שלו עצמו וחיבק את הכאב שלה, זה שמתחבא בין תאי גופה ומתפרץ מדי פעם. הכאב הזה, שכמו מפלצת בחדר ילדים מטיל צל גדול על חייה.

הוא חיבק אותה ולחש לה סליחה אהובה שלי, סליחה, אני לוקח כל מה שאמרתי חזרה, סליחה. אני אוהב אותך, סליחה.

-

היא הניחה את ראשה על כתפו, עצמה עיניים ונשמה. סוף סוף נשמה.

אני רוצה שיהיה לך טוב, אמר לה.

טוב לי עכשיו, ענתה לו, עכשיו טוב לי.

אתן הכל כדי שתיהי מאושרת, לחש לה זיו, הכל.

והוא חיבק אותה, מקווה שהכאב לא יחזור שוב, לא יבריח אותה, לא יטיל את צלו שוב פעם מחדש.

והיה לו טוב גם, יחד עם הטוב שלה, לפחות לעכשיו.

-

אני אוהב אותך מירב, אמר לה, לנצח אני יאהב אותך, שתדעי.

והיא ידעה.

פוסטים קשורים

הצג הכול