ידעתי ושתקתי



אף פעם לא אמרתי לך שידעתי.

עליך ועליה.

ידעתי מהרגע הראשון, אני חושבת.

-

זה התחיל ביום ההוא שחזרתי מוקדם מדיי מהעבודה וכשסובבתי את המפתח בדלת היא בדיוק פתחה אותה.

עמדנו אחת מול השניה, שותקות.

היא היתה זוהרת ויפה אפילו יותר מאשר כרגיל.

אני הייתי עייפה והרגשתי בת 60 לפחות.

באותו רגע הבנתי.

שאלתי אותה מה היא עושה כאן והיא ענתה שהכנת לה איזושהי תמצית לכאבי ראש שלה וכמה זמן שלא נפגשנו ואיך היא שמחה לראות אותי ככה פתאום ומה קרה שיצאתי מוקדם מהעבודה היום.

ואני שתקתי. לא הייתי מסוגלת לדבר.

ידעתי.

ואתה התנהגת כרגיל, כאילו לא קרה עכשיו מה שקרה עכשיו. כאילו המאהבת שלך לא יצאה עכשיו מהבית. כאילו זו לא החברה הכי טובה שלי ששיקרה לי בפנים עכשיו.

חייכת אליי, חיבקת אותי ואמרת איזה יופי שחזרתי מוקדם כבר הרבה זמן לא נהנינו מאיזה אחר צהריים יחד, ואם אני רוצה שתזמין לנו מקום במסעדה שאני הכי אוהבת.

כן, תזמין.

-

לא אהבת אותי ואני ידעתי, אהבת אותה ואני לא העזתי לומר לך דבר.

לפעמים חשבתי לעצמי, שאולי הכי נכון יהיה להגיד לך ללכת אליה, לך, תהיה מאושר, אבל אז היה מזדחל בי הפחד הזה של להיות לבד עם התאומים, איך לכל הרוחות הייתי מסתדרת לבד עם שני תאומים קטנים? אז דחיתי את העניין הזה, שיגדלו קצת קודם, הייתי אומרת לעצמי וממשיכה לשתוק.

ועשינו את רועיקי ואת אדווה ורווית ואלונה, כי אולי ככה לא נרגיש את השקט בינינו, אולי הם ימלאו את הבית במה ששאנחנו לא הצלחנו. וכל השנים האלה ידעתי, לפי השמחה שעטפה אותך, מתי היית איתה ומתי התגעגעת עד לפעם הבאה.

והיא היתה מרימה טלפון מדי פעם ואומרת שהרבה זמן לא נפגשנו ואני הייתי אומרת כן הילדים והעסק את יודעת, זה לא פשוט, ופעם ב היינו יושבות לכוס קפה איפהשהו ושותקות. היא היתה מחייכת חיוך זוהר ואני הייתי מחייכת חיוך אפור, היינו נותנות חיבוק של כאילו ונפקדות עד לפעם הבאה, שהדרך אליה תהיה מרוצפת בשקרים ובסיפורים.

והמשכתי לשתוק.

-

ואז היא החליטה לעבור לארצות הברית ואתה היית עצוב. אתה היית הכי עצוב שראיתי אותך מעולם, אפילו יותר עצוב מאשר ביום בו רועיקי הלך לנו, יותר עצוב מאשר ברגעים שהורדת אותו לאדמה, יותר עצוב מאשר בכל שנה באזכרה שלו.

ולא יכולתי לסבול את העצב הגדול שלך עליה, שהאפיל על כל עצב חשוב יותר אחר.

ושתקתי.

-

ועכשיו אולי הנשמה שלך איתו שם למעלה או שהיא בכלל ממשיכה לרדוף אחריה, הגוף שלך עמוק באדמה, ואני מרשה לעצמי לא לשתוק יותר.

היא הגיעה ללוויה והיתה הכי עצובה שראיתי אותה אי פעם.

לא דיברתי אליה.

לא חיבקתי.

ואז היא ידעה.

-

אז באתי עכשיו להגיד לך שזהו. הגעתי לכאן כל שנה והספדתי אותך והזלתי דמעות וזהו. אני לא יכולה יותר, אז רציתי שתדע למה לא תראה אותי כאן שוב.

ויום יבוא וגם אני אטמן כאן לידך, בחלקה שהילדים קנו לשנינו, כדי שנהיה יחד גם אחרי שנמות. אם הם רק ידעו כמה לא היינו יחד בעודנו בחיים...

ואני אעלה למעלה ובטח אראה אותך עם שאר האנשים שאהבתי והלכו, ואתה תסתכל עליי ותהיה עצוב, כי אני לא היא שבאה אליך, ותמשיך לחכות לה.

ואולי לא אשתוק יותר ואומר לך הכל. ואולי לא, מי יודע...


פוסטים קשורים

הצג הכול