יובל אהב רק את נעמי (חלק 1)


כשהייתי קטנה פחדתי מיובל החרא, שכולם ידעו שקוראים לו יובל החרא אבל רק בלב, כי אף אחד, בחיים, לא העיז להגיד את השם הזה בקול רם. כולם היו אומרים בקול יובל ובלב ממשיכים - החרא!

-

יובל היה הילד הכי מפחיד ברחוב שלנו, אני חושבת שאפילו בכל השכונה, בחיי. היצור היחיד שהיה יותר מפחיד מיובל היה שוגון, הדוברמן שלו. והאמת היא ששוגון היה זה שהפך את יובל לכזה מפחיד, אם חושבים על זה רגע...

-

יובל היה מסתובב עם שוגון בשכונה כמו מלך, כאילו אבא שלו קנה את כל הרחובות כולל הבתים של כולנו, ומי שרק היה עובר קרוב אליו הוא ישר היה אומר - סיבו שוגון - ושוגון היה מסתער קדימה, עד איפה שהרצועה אפשרה לו, ונובח על אותו מסכן, עד שכמעט נשמתו פרחה מרוב פחד.

ויובל היה מחייך כל הזמן הזה.

בקיצור, יובל היה הילד כי מפחיד ואני ממש פחדתי ממנו.

-

בכל יום, באחת וחצי, כשחזרתי מהבית ספר, הייתי עוצרת מאחורי הקיר של שאול מכולת ומציצה, בודקת אם יובל נמצא ברחוב או לא.

אם הוא לא היה ברחוב הייתי נושמת עמוק, עוצמת עיניים ואומרת שלוש פעמים שמע ישראל שמע ישראל שמע ישראל, בבקשה בבקשה אלוהים שהוא לא יבוא פתאום, ועוברת את המרחק מהמכולת לבית שלנו בריצה, מה שבטוח...

-

אם הוא היה ברחוב, הייתי נאלצת ללכת הביתה דרך רחוב צוזנר, לעבור דרך החור בגדר של מיכה הקמצן, להסתכן בזה שהוא יראה אותי ויחשוב שבאתי לגנוב שסק מהעץ שלו ואז, שאלוהים יעזור לי, הייתי צריכה לרוץ ממש מהר ולברוח מהידיים הארוכות שלו ומהצרחות שלו - אני יהרוג אותך מלי י׳חצופה אני יהרוג אותך ואף אחד לא יוכל לעשות לי כלום כי את גנבת בת גנבת ונכדה של גנבת! ואז הייתי צריכה להתגנב בשקט בשקט דרך הגדר לחצר שלנו, בחסות הערבה שאבא שלי שתל בקצה הגינה, ומשם ישר הביתה.

אבל יובל היה כל כך מפחיד, שכל זה היה שווה את הסיכון...

-

ולמה אני מספרת לכם את כל זה?

כדי שתבינו מה קרה ביום ראשון, ה-יום ראשון, השחור ביותר בתולדות השכונה.

-

באותו יום ראשון הודיעו לנו שהמורה טובה חולה ולא יהיה השיעור הכפול של תושב״ע וכולנו צרחנו משמחה עד שאורה המנהלת עלתה בריצה למעלה ואיימה עלינו, שאם לא נסתום את הפה היא תשאיר אותנו בכוונה בשעתיים האלה ותיתן לנו תרגילים בחשבון.

השתתקנו מייד.

ואז ראיתי שנעמי בוכה.

-

נעמי היתה הילדה הכי יפה בבית ספר, בשכונה, בתל אביב ולפי דעתי אפילו בכל העולם!

היא היתה עדינה כזאת, עם עור לבן לבן, עיניים כחולות כחולות ושיער זהב זהב ועל היום הראשון שהיא הצטרפה אלינו, כולם בהו בה בפליאה והתאהבו בה.

כולם!

כולל יובל החרא...

-

נעמי היתה היחידה, שיובל לא אמר לשוגון סיבו כשהיא עברה לידו ברחוב, אלא ממש להיפך. איך שהוא היה רואה אותה היה נמרח לו חיוך על הפרצוף, הוא היה ממלמל הי נעמי מה העניינים נעמי? הכל בסדר נעמי? היא היתה עונה לו בחיוך מבוייש והוא היה הופך לאדום כמו עגבניה.

ככה היא סובבה אותו על האצבע הקטנה שלה, עם חיוך מבוייש ועיניים של ים שמביטות בו ישר.

עד יום ראשון השחור.

פוסטים קשורים

הצג הכול